מנהל בית החולים הגריאטרי בית רבקה, ד"ר שי בריל, הזהיר אתמול (א') בישיבה הראשונה של ועדת החקירה האזרחית לבחינת מדיניות האוצר שהביאה לקריסת ביטוח הבריאותי הממלכתי, כי אם לא יוגדלו משמעותית המשאבים הנדרשים למערכת הבריאות הציבורית, "לא רק קשישים ייפגעו – גם כל אחד מאזרחי ישראל.
עוד בעניין דומה
"אם לא תיעשה עבודה משמעותית להגדלת התקציב לבריאות לצד הגדלת כוח האדם הרפואי", אמר ד"ר בריל, "כשמישהו יגיע למיון שבו תהיה 200% תפוסה, הוא יקבל טיפול רפואי גרוע. אם יהיה בן 45 עם אוטם בשריר הלב, הוא ימות כי חדר ההלם יהיה אז מלא. ירצחו רופאים, ירצחו אחיות ומשטרה תתחיל להסתובב בחדרי המיון ותנסה להתמודד עם הפרות הסדר".
בישיבה הראשונה של הוועדה, בראשות השופטת בדימוס של בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר דפנה אבניאלי והשופטת הבכירה בדימוס מבית הדין לעבודה בתל אביב מיכל לויט, נשמעו עדויות על תנאי האשפוז בבתי החולים, בחדרי מיון ובמחלקות וכמו כן על בעיות התקצוב, מחסור בתקנים לרופאים ואחיות - לא רק בבתי החולים אלא גם בשירותים האמבולטוריים, על ידי רופאים מומחים.
בין העדים שהופיעו לפני הוועדה בישיבה זאת היו: פרופ' שוקי שמר יו"ר "אסותא", ד"ר בריל, ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהלו לשעבר של בית החולים וולפסון, רותם נובוסלסקי אחות אחראית בפנימית ב' בבית החולים הלל יפה, ד"ר חגית יונת, מנהלת מחלקה פנימית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ד"ר נעים אבו פריחה, רופא בכיר במכון הגסטרו במרכז הרפואי סורוקה ושרון טל, חולת כליות.
התובע המיוחד, עו"ד ד"ר עדי ניב יגודה, מומחה למשפט רפואי, אמר: "מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא מערכת מצוינת - לאדם הבריא; היא מצוינת למי שמחובר, למי שמקושר - אבל זו איננה המציאות שחווים כל יתר אזרחי ישראל.
"לישראל", הדגיש, "אין בעיה של כסף. להסכמים קואליציוניים מוצאים את מקורות המימון. הבעיה היא סדר עדיפויות לאומי אולם מערכת הבריאות לא נמצאת בראש סדר העדיפויות הלאומי.
"אני מייצג פה היום", אמר ד"ר ניב-יגודה, "את הזקנה במסדרון, את אלה שנאלצים לשכב ולהירדם בחדרי שירותים כי אין מיטות במחלקות. ביום אומרים להם 'תסתובבו לכם' ובערב אומרים להם 'תביאו מזרן כדי שתשכבו'".
כאמור, את אחת העדויות הקשות ביותר שמעה הוועדה מפי ד"ר בריל. "אני", אמר, "בן 67 ואני לא רוצה להיות מטופל. אני לא רוצה לחכות שעות עד שיורידו אותי מהמיטה ועד שיחליפו לי. אני לא רוצה להיות במצב הזה.
"עד 2025, רק עוד שש שנים מהיום, צפויה קפיצה בגודלה של אוכלוסיית בני ה-75 ומעלה. זו תגדל ל-800 אלף איש ואישה. כל אחד מהם צורך פי ארבעה שירותי בריאות מהממוצע. צפוי גל עלייה שני של יוצאי ברית המועצות לשעבר אלא שהפעם בלי הרופאים והאחיות שהגיעו לכאן בגל הראשון.
"אין לנו תכנית לאומית כדי להתמודד עם העלייה הגדולה שמימדיה ידועים מראש. המצב מאוד פשוט: אם יש 100 רופאים מומחים שכבר היום מטופלים נמצאים בתורים ארוכים כדי להגיע אליהם, ומפילים על אותם רופאים עוד 800 אלף, ברור שהתורים יתארכו עוד יותר. ברור גם שבני ה-75 האלה יבואו כדי למות בבתי החולים. כי שני שלישים מהחולים נפטרים בבתי החולים.
"אשפוז בית", אמר ד"ר בריל בעדותו, "זו אגדה אורבנית. צריך להיזהר ממנה. נורא קל לבוא ולהגיד נפתח אשפוז בית. אבל זה אומר שבן יראה את אמו במערומיה, יחליף לה חיתולים ויכניס חוקן. אלא שזה לא יקרה, כי זה כמעט גילוי עריות ובחברה מודרנית הדעת אינה סובלת זאת.
"אני לא רוצה שהבת שלי תרחץ אותי ושהבן שלי ירחץ את האמא שלו. אני מזועזע מעצם המחשבה שיאמרו אז למטופלים קשישים: 'רבותי, המערכת בקריסה, אז משפחה יקרה, טפלו בבקשה בהורה שלכם, תקנו אנטיביוטיקה, תכניסו עירוי'. ברעידת אדמה כשבתי חולים עלולים להיהרס, זה אולי יכול לקרות אבל במדינה מתוקנת, אין סיבה שזה יקרה".
ד"ר בריל הוסיף: "אפשר להנהיג שירות של אשפוזי בית אבל הוא דורש השקעת משאבים. אי אפשר לבוא היום כאשר המערכת שהורעבה שנים, להגיד: תוסיפו שירותים, בלי להוסיף כסף.
"אנחנו מדברים כיום על תוספת מיידית באזור של חמישה מיליארד שקלים וזו תרופה ראשונית. אבל צריכים תכנית לאומית שתגדיר כמה מומחים צריכים לנוירולוגיה, כמה לקרדיולוגיה. המספרים לגבי תקנים-מחייבים הם היום במאות רופאים, בעוד שאנחנו מדברים על עוד אלפים ועוד אלפי אחיות".
ד"ר בריל הציג בפני הוועדה הצעת תכנית לפיה עד 2025 יהיה צורך בישראל ב-9,300 מיטות נוספות, בעוד 580 רופאים ו-6,060 אחיות לפנימיות, לשיקום גריאטרי, לסיעוד מורחב ולהנשמה ממושכת. העלות הנדרשת רק לתוספת זאת: 1.3 מיליארד שקל.
פרופ' שוקי שמר הגיש לוועדה את הצעת התכנית שלו לטיפול בתחלואי מערך האשפוז. הוא קרא להקמת רשות אשפוז ממלכתית והפיכת בתי החולים לתאגידים עצמאיים.
"הרשות תאגד את בתי החולים הממשלתיים וכן את אלה של קופת חולים כללית ובתי החולים הפרטיים, הגריאטריים והפסיכיאטריים. היא זו שתקבע את מחירי האשפוז, תעשה רגולציה והסדרה", אמר פרופ' שמר.
"אבל", הוסיף, "כל זה לא היה פותר את הכל אך כך תהיה לפחות בשלב ראשון הפרדה בין ניגוד העניינים המובנה הקיים כיום. כשהייתי מנכ"ל משרד הבריאות, קמתי בבוקר והייתי בניגוד עניינים בכל החלטה שלי. ככל שהיה לי אינטגריטי, ניסיתי להפריד. משרד הבריאות דואג קודם כל ליציבותם של בתי החולים הממשלתיים, והאחרים ממש לא מעניינים אותו".
עוד אמר פרופ' שמר: "המערכת איבדה את החמלה. חמלה עולה כסף. הצוותים עובדים בתת תנאים, במצוקות. האחיות עובדות במסירות רבה, אין להן זמן ללכת לשירותים, אין להן זמן לתת מה שהם למדו בבית הספר לסיעוד, אין להן זמן להעניק חמלה. גם רופא, כשאיננו מרים את עיניו מהמחשב, איבד את החמלה".
פרופ' שמר הפנה אצבע מאשימה למשרדי הבריאות והאוצר והדגיש: "הכשרת כוח אדם לתחום האשפוז היא אחת מהרעות החולות. כדי לייצר רופא בעידן של היום נדרשות 15 שנים. לכן, מי שמדבר על הקמת בתי חולים בעוד עשר שנים, לא יודע על מה הוא מדבר. אני רציתי להביא לאשדוד 200 אחיות ו-100 רופאים מצרפת אבל משרד האוצר לא נתן להביא אותם. אז מה היה צריך לעשות? מאיפה להביא 250 רופאים ו-500 אחיות? במצב שבו כל רופא בישראל עובד בשתיים-שלוש משרות ואין אף אחות מובטלת, אתה פונה לרופאים והם פונים אליך - ואז מה קרה? בתי חולים אחרים נפגעו, ולי עוד קראו 'גנב'".
רותם נובולסקי, האחות האחראית בפנימית ב' במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, סיפרה: "כיום, במחלקה אצלי יש 45 חולים בעוד שהרשיון הוא ל-36. ואז חמישה נמצאים במסדרון, שניים מונשמים. מה שהכי עצוב הוא שפשוט התרגלנו למצב הבלתי אפשרי הזה. חונכנו להאמין שאין זה נורא. שזה כבר נראה לנו נורמלי לחלוטין.
"אבל אם יש חולה אחד במסדרון, כל החולים במחלקה באותה העת מקבלים טיפול כאילו היו במסדרון. זה מסדרון אינסופי. יש חולים ששוכבים אצלנו בפנימית וצריכים להיות בטיפול נמרץ, אולם הם לא מקבלים את הטיפול הנדרש להם. חולים שאמורים להשתחרר ולקבל טיפול המשך, לא משוקמים, כי אין לאן להעביר אותם. אנשים שוכבים אצלי במחלקה שבועות ויותר, ואני זו שמשקמת אותם. האם זה נראה לכם הגיוני? במצב הזה התסכול של המשפחה, מופנה אלינו".
ד"ר חגית יונת, מנהלת פנימית ב"שיבא", הרחיבה בעדותה את עניין "רפואת המסדרונות" ואמרה שזו "הפכה לשגרה בלתי נתפשת. המקום הפינתי בפרוזדור הוא הכי נחשק, כי הוא בקצה, נשקף ממנו נוף לים לכיוון השקיעה. לא תמיד יש פרגוד. בסוג הפרוזדור השני נמצאים שני מטופלים, אין ביניהם רק וילון וזה 'פרוזדור שלב שני'. אולם הפרוזדור הכי נוראי שיש אצלנו הוא זהו שבכניסה למחלקה. מאחוריו נמצאת פינת הישיבה של המשפחות. רואים שם את החולים רק משום שהם שוכבים מול עמדת האחיות".
שרון טל, חולת הכליות, סיפרה את החוויה האישית שלה: "בשבוע שעבר הייתי שבוע בבית החולים. כשלושה ימים הייתי בהשהיה כי לא היה מקום במחלקה. חולה נכנס למיון והמקום נראה ונשמע כמו חדר מלחמה. מטופלים שוכבים, עומדים ומחפשים כסאות כל הזמן. האחיות קורסות תחת הנטל, לא יודעות מה קורה איתן.
"חולה מחכה שעות רק לאחות הממיינת ואז מפנים אותו לעוד מיונים. לרופא אין זמן לעשות בדיקות, אין לו כלים, הוא מעביר את האחריות הלאה. הרופא בכלל לא מגיע למצב שהוא יכול לבדוק. בשלושת הימים ששהיתי בהשהיה, חיכו 36 חולים שהמתינו למיטה. האחות שהיתה איתנו, במשך שמונה שעות, אישה בהריון, לא יצאה אפילו להפסקה. היא ממש תיזזה בין המטופלים".
שתי יושבות הראש של הוועדה, השופטות בדימוס ד"ר אבניאלי ולוויט, סיכמו את הדיון הראשון: "שמענו עדויות קשות מאד על מצב מערכת הבריאות. הן חשפו מצוקה משותפת ורחבה של המטפלים מטופלים וגם של בכירי המערכת.
"התרשמנו שדרוש למערכת שינוי תפישתי. זו מערכת החיה מהיד אל הפה ומתקשה במימוש ההבטחה של חוק ביטוח הבריאות הממלכתי למתן שירותי רפואה המבוססים על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית. זו מערכת המצויה על פי תהום, כפי שעלה מהעדויות. נשמע היטב הצורך בתקצוב חירום מיידי למניעת הידרדרות נוספת של הרפואה הציבורית וכן תכנית אסטרטגית ארוכת טווח להתמודדות עם אתגרי העתיד".