אני מכיר את הנחיות משרד הבריאות לטיפול בחשד לקורונה די טוב, אבל גיליתי שזה לא משנה מפני שאי אפשר להיות מוכן מספיק להפתעות מדאיגות. אתמול נכנס למרפאתי א' יחד עם בנו, שניהם מטופלים במרפאתנו שנים ומוכרים לנו היטב. על פניו של א' בן ה-70 מסיכה. "אני משתעל וזה לא עובר. גם חזרתי מהמזרח לפני עשרה ימים". דממה בחדר.
עוד בעניין דומה
מדי יום מגיעים אלינו עשרה אנשים משתעלים, מצוננים או עם שפעת. אני לא שואל אף אחד אם חזר מסין וסומך עליהם שיספרו אם כן. ערכת ההתמגנות מונחת מחוץ לחדר, יש בה חלוק לבן מבד, מסכת N95 מיוחדת למניעת העברת נגיפים ומגן לעיניים. אני קם להתמגן או לא?
מגיפות, בוודאי מגיפות פנדמיות (עולמיות), הן אחד ממקרי הקיצון ברפואה שבהם רופא דואג לא רק לחולה שמולו אלא גם לאוכלוסיה הבריאה. האמת היא שבמקרה הזה אני גם דואג לעצמי. אני מרגיש שהדופק עולה, אבל מזכיר לעצמי שרוב הסיכויים הם שלא מדובר בקורונה.
בתור רופא משפחה אני בדרך כלל עובד בקצב רגוע, ורק מקרים נדירים דורשים תגובה קיצונית שכזאת. עכשיו זה מצב חירום, והמוח עובר לטורים גבוהים. אני יוצא ללבוש את חליפת המגן ועורך למטופל הערכה קלינית קצרה: הוא הולך על שתי רגליים בלי עזרה, אינו מתנשם, לא נראה במצוקה קשה ומדי פעם משתעל.
אני יוצא החוצה לספסל למסור את ההפניה המודפסת, נותן מסיכה לבן משפחה נוסף שהגיע ופתק עם מספר הטלפון של האחראי בחדר המיון. "אני עייף מדי, אני לא הולך למיון. מכאן ישר הביתה", אומר א'. "אוי ואבוי לך!" אני כמעט מאבד את זה, "אתה טס למיון ומתקשר מבחוץ. אם זה באמת קורונה, אתה לא רוצה להדביק עוד אנשים"
אני עושה חיפוש מהיר במייל ומוצא את מספר טלפון של המוקד הייעודי לאנשי צוות רפואה במשרד הבריאות. נו, שיענו! אנשי המוקד מתחילים לתחקר אותי ואני מפנה את השאלות למטופל ומשלים את הפרטים: מתי היה בארצות המסוימות, כמה זמן חלף מאז, מתי הופיעו התסמינים וכמה זמן הוא כבר חולה.
א' עונה על ההגדרות של מקרה חשוד - לא עברו 14 ימים בין שהותו באחת המדינות שבהן היתה התפרצות של קורונה לבין הופעת התסמינים של זיהום בדרכי הנשימה, שיעול, נזלת, קוצר נשימה או חום. התסמינים הופיעו לפני פחות משבועיים, כך שייתכן שהוא נדבק בעת השהייה שם ורק עכשיו הם מתפתחים.
"תוכלו לצאת מהמרפאה ולהמתין על הספסל מתחת לעץ?" אני שואל. אמנם זהו המטופל האחרון היום אבל במרפאה יש עדיין אנשי צוות. אני גם לא רוצה לחשוף את עצמי לנגיף. על פני המטופל ובנו מופיע מבט של חוסר שביעות רצון.
אני מרגיש שאני סתם מבזבז זמן בטלפון עם המוקד של משרד הבריאות. הם אומרים שאני צריך לפנות אל הרופאה המחוזית במשרד הבריאות שתאשר את הפנייה למיון ואת הבדיקות המיוחדות שייערכו שם. בינתיים, המוקדנים מנחים אותי: "תגיד לו שלא יוריד את המסיכה וגם אתה תישאר בביגוד המגן. בסוף הביקור הם צריכים להגיע לבית חולים קרוב אבל לא בתחבורה ציבורית. ושלא תהיה טעות - גם מונית היא תחבורה ציבורית".
עכשיו אני מתקשר לרופאה המחוזית, היא מבקשת את כל הפרטים שוב ואומרת: "אני נכנסת לאזור בלי קליטה, תתקשר בעוד חמש דקות". החלטתי לא לחכות והתקשרתי למיון. עונים מהר מאוד, מעבירים אותי בין שני מספרים ושלושה אנשים. שוב תחקיר מההתחלה. טוב, שלח אותם. כשהם מגיעים, שיתקשרו לנייד של האחראי כאן, הוא ינחה אותם לחניית הקורונה ומשם יכניסו אותם פנימה". "טפלו בהם טוב", אני אומר. "אל תדאג", עונה לי האחות, "זה בטח שום דבר".
"פעם אהבתי אקשן ברפואה אבל החוויה הזו הזכירה לי למה היום אני מעדיף את העבודה במרפאה. איזה פחד. הדופק לא יורד, הפנים שלי מרגישות חמות"
אני יוצא החוצה לספסל למסור את ההפניה המודפסת, נותן מסיכה לבן משפחה נוסף שהגיע ופתק עם מספר הטלפון של האחראי בחדר המיון. "אני עייף מדי, אני לא הולך למיון. מכאן ישר הביתה", אומר א'. "אוי ואבוי לך!" אני כמעט מאבד את זה, "אתה טס למיון ומתקשר מבחוץ. אם זה באמת קורונה, אתה לא רוצה להדביק עוד אנשים".
אחרי כמה דקות הם נכנסים למכונית ונוסעים. אני מסיר את המסיכה המיוחדת, את חליפת המגן ואת הכפפות. הדופק שלי עדיין מהיר ואני משחזר את הביקור. מה היה כאן? בעצם לא קרה דבר, זה רק חשד לקורונה והסיכוי לכך זעיר. אבל חצי השעה שבה המטופל היה במרפאה היתה אחד הזמנים הקשים ביותר בחיים המקצועיים שלי.
אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין מה עובר על הצוותים הרפואיים בסין, אלה שמאבחנים את החולים בקורונה, מטפלים בהם ואחראים על מה שקורה לגופותיהם של המתים. הפחד שלהם עצום, הם בטוח חוששים להידבק ולהדביק את המשפחות שלהם. איך הם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה כזה? מותר להם בכלל לצאת מהעבודה? פעם אהבתי אקשן ברפואה אבל החוויה הזו הזכירה לי למה היום אני מעדיף את העבודה במרפאה. איזה פחד. הדופק לא יורד, הפנים שלי מרגישות חמות.
הבוקר התקשרה אלי הרופאה המחוזית לספר שהבדיקה לקורונה יצאה שלילית. סתם הצטננות. איזה מזל.
הנחיות משרד הבריאות למי שהגיעו ממדינות שבהן יש הדבקה בנגיף (מעודכן ל-26.2):
- הצו של משרד הבריאות קובע שכל מי שחזר מסין, הונג קונג, תאילנד, סינגפור, מקאו, קוריאה הדרומית, יפן ואיטליה, צריכים להיכנס לבידוד ביתי במשך 14 ימים מרגע יציאתם מאותן מדינות.
- מי שחולה וחזר מסין או משאר המדינות המפורטות מעלה חייב להגיע להיבדק בבית חולים. מומלץ לפנות למוקד הטלפוני 5400*.
- מקרה ייחודי נוסף הדורש פנייה לבית חולים הוא מי שהיה במגע עם חולה שהוכח שלקה בקורונה.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")